המסע לפולין 2018

המסע לפולין 2018

הפעם אסטה קצת מנושא הבלוג ,טיולים, ואשתף אתכם במסע שעברתי לאחרונה, מסע לאחת התקופות השחורות של האנושות. המסע לפולין.
המסע שלנו כקבוצה התחיל כבר בארץ, היו לנו ארבעה מפגשים מקדימים למסע על מנת להתכונן אליו. כבר שם עלו הרבה מהדילמות שעליהם דנו במהלך כל המסע והעיקרית מתוכן (לדעתי): כיצד ניתן יהיה למנוע את רצח העם הבא.

התחלתי את המסע העצמי שלי כבר בארץ, ביצעתי "צלילת עומק" לעבר של המשפחה שלי והתחלתי לחקור.  מצאתי ראיון שבת-דודה שלי עשתה לסבתא שלי עבור עבודת הסמינריון שלה, הריאיון מספר את הבריחה שלה ושל משפחתה מפולין כשהתחילה המלחמה.

———————————–

"ואת סבתא השארנו לשמור אמרנו מה אנחנו, היינו כל כך טיפשים אמרנו כמה זמן זה כבר ייקח המלחמה, המלחמה תיקח שבועיים שבוע ואנחנו נחזור וסבתא תשמור לנו על הרכוש, בסדר." ציטוט מהריאיון.

———————————–

ניסיתי גם ללמוד יותר על העבר של סבי, זו עבודה יותר מאתגרת כיוון שאינו בחיים (נפטר בגיל צעיר). תמיד כששאלתי את סבתי על סבי היא אמרה שהוא לא הסכים לדבר על התקופה הזו. הוא לא הסכים לצאת לטייל מחוץ לישראל כי ליהודים יש רק מקום אחד להיות בו – מדינת ישראל. הדברים היחידים שהצלחתי לגלות לגביו הן שהועבר ממחנה דאכו בשנת 1943 למחנה אושוויץ – בירקנאו, שם ניגן בתזמורת המוות עם שמואל גוגול.

לאחר שבוע שלם של התרגשות, חששות, לחץ ופחד ולאחר לילה לבן, המסע לפולין התחיל.

יום חמישי:

התחנה הראשונה: בית הקברות היהודי אוקופובה.

שעה נסיעה מהשדה והגענו כבר לבית הקברות היהודי אוקופובה. מקום אשר סימל את חיי היהודים טרם תחילת המלחמה. הבית קברות קיים משנת  1806. נקברו בו המון אנשי תרבות ודת משמעותיים במהלך השנים טרום המלחמה. הבית קברות מחולק למספר חלקות: חלקה אורתודוקסית, חלקת ילדים, חלקה קונסרבטיבית, חלקה צבאים וחלקה של הרוגי גטו ורשה. החלקה של הרוגי גטו ורשה היא ברובה שני קברי אחים גדולים.

אישית ריגש אותי מאוד לראות כי כבר אז, למרות שחיו בפולין ודיברו פולנית ויידיש רוב המצבות היו כתובות בעברית.

התחנה השנייה: בית היתומים של סטפניה וילצ׳ינסקה ויאנוש קורצ׳אק.

רוב האנשים מכירים את בית היתומים של יאנוש קורצ'אק (וגם אני הכרתי אותו ככה לפני המסע), אבל במהלך המסע למדתי שהאחראית והמנהלת של בית היתומים הייתה סטפניה וילצ'ינסקה, היא ויאנוש קורצ'אק ניהלו יחד את בית היתומים כאשר היא הייתה המנהלת בפועל. בין השנים 1933-1938 היא עלתה לישראל לנסות שיטות חינוך נוספות בקיבוץ עין חרוד וחזרה ב-1938 בעקבות דאגה לילדי בית היתומים כשהבינה שמתחילה מלחמה.

———————————–

"תאהב ילד. אבל לא רק את שלך. תכיר את הילד – וגם את עצמך. תהיה גלוי לב ביחסים עם הילד, תאמין לו. תמנע משימוש בכוח כלפיו" – יאנוש קטרצאק.

———————————–

התחנה השלישית: גן קרשינסקי.

אני הייתי בעבר בגן קרשינסקי בטיול קודם והגן היה מקום יפייפה (הייתי בחודש מאי) והפעם הגן היו נבול בעקבות השלג שהיה באותו שבוע. הפעם ראיתי גן  עצוב, השלג לא השאיר טיפת ירוק שנתן לגן מראה שונה ממה שראיתי בעבר. הסיפורים והעדויות ששמעתי מהמדריכה על מה שקרה באותו מקום התאימו למראה החדש של הגן. חצי מגן קרשינסקי היה בתוך גטו ורשה וחצי ממנו מחוץ לחומות גטו ורשה. המדריכה סיפרה לנו על התקופה שקדמה לחג הפסחא בזמן המלחמה, צד אחד של הגן היה קרוסלה ענקית ודוכנים לכבוד החג ובצד השני היה את מרד גטו ורשה, פיצוצים והרג בלתי פוסק. ממש הצלחתי לראות את שתי צדי הגן: היפה והירוק והנובל והקר.

התחנה השלישית: אנדרטת מרד וורשה והעיר העתיקה.

את הסיור בעיר העתיקה התחלנו באנדרטת מרד וורשה, המדריכה סיפרה לנו את הסיפור על המרד הפולני מול השלטון הנאצי. בתקופה של מלחמת העולם השנייה קל לשכוח כי גם הפולנים היו עם כבוש, עם שאיבד המון מחייליו ואזרחיו ועם שהיה נתון לשלטון הנאצי.


סיימנו את היום בעיר העתיקה, בה מספר רחובות משוחזרים מטרום מלחמת העולם השנייה. לאחר מלחמת העולם השנייה אזור העיר העתיקה היה הרוס לחלוטין, כיום האזור יפיפייה, מלא בניינים צבעוניים ומשורטטים, בתי קפה, חנויות ותיירות.

יום שישי:

המסע לא נתן לנו מנוחה. לאורך כל היום, מהבוקר עד הלילה, דנו בנושאים: שואה, מלחמת העולם ורצח עם. היו לנו שלוש שעות נסיעה אז המדריכים הקרינו לנו תחקיר שנעשה על ידי חיים הכט על העיירה ידוובנה. עיירה בה הפולנים קיבלו מכתב מהממשל הנאצי שהם צריכים ל'חסל' את כל הקהילה היהודית בעיירה. אז מה שהם עשו היה פשוט להכניס את כל היהודים לתוך אסם ולשרוף את האסם כאשר הם בחיים. הסרט סקר את כל האנטישמיות והמקורות לה באותה תקופה. תחקיר מרטיט ולא פשוט לצפייה.

שם התחקיר: "שני אסמים". קישור לצפייה: https://vimeo.com/92732101

התחנה הראשונה: העיירה טיקוצ'ין.

לאחר כשלוש שעות נסיעה צפונה מורשה הגענו לעיירה טיקוצ'ין. ביקרנו תחילה בעיירה בבית הכנסת של העיירה. לראות בית כנסת יפה כזה ריק ממתפללים מקשר אותנו לחיי הקהילה שפעם הייתה והיום כבר איננה. בית הכנסת אומנם קטן אבל יפייפיה. הקירות היו מעוטרים פסוקים ותפילות שגם לאנשים פחות מאמינים היה קשה להישאר אדישים. התרגשתי מאוד כאשר בעקבות הצעת המדריכים החליטה הקבוצה לשיר יחד את התפילה מי האיש.

———————————–

"מי האיש החפץ חיים,
אוהב ימים
אוהב ימים לראות טוב.
נצור לשונך מרע
ושפתיך מדבר מירמה
סור מרע, עשה טוב
בקש שלום ורדפהו."

———————————–

אהיה קצת קיצ'ית ואגיד שזה גרם לי להרגיש כאילו אנו מחיים שוב את הקהילה שנעלמה לה.

יצאנו מבית הכנסת והלכנו לכיכר המרכזית של העיירה, כיכר קטנה שאם הייתי עוברת בה בטיול לא הייתה גורמת לי לסובב את הראש. הכיכר הקטנה הזאת היא המקום בה התכנסו מעל 1500 יהודים בשואה והתחילו בצעידה של 15 קילומטר לתוך יער לופוחובה (את השיירה ליוו פולנים, גרמנים ומשאיות שהסיעו את הנכים והזקנים שלא יכול ללכת בעצמם).

התחנה השניה: יער לופוחובה

מהכיכר העיירה אסף אותנו האוטובוס ונסענו בדממה מוחלטת ליער לופוחובה. ירדנו מהאוטובוס בכניסה ליער והלכנו מספר דקות בשקט לתוכו. שקט מופתי ועצים גבוהים ליוו אותנו לאורך כל הדרך. הגענו לשלושה בורות גדולים מאוד ושקטים. אלו שלושה בורות ירי עליהם נורו ואליהם נזרקו יהודים. המדריכים נתנו לנו כמה דקות כל אחד לעצמו עם המקום. התקדמתי פנימה לתוך היער ושמתי את השיר: ילדים של החיים של אריק איינשטיין. לא הצלחתי שלא לבכות לזכר אותם ילדים שסיימו את חייהם ככה, בלי סיבה, כי נולדו לדת הלא נכונה באותה תקופה. מקום כל כך יפה שמסתיר כיעור כל כך גדול של האנושות.

המדריכים סיפרו לנו עדות של ניצולת שואה ששרדה את בורות הירי ביער לופוחובה. עשינו מעגל ושמענו את השיר לראות את האור של אפרת גוש:

———————————–

"כי ראיתי את דרכי נעלמת
ביער סבוך, בין קירות חורשים
ובתוך האדמה המדממת
רגלי ננעצו, היכו שורשים …"

———————————–

אומנם השיר לא נכתב על המקום, אבל הרגיש שהשיר מספר את סיפורם של אותם אלפי יהודים ושל המקום.

התחנה השלישית: וויז׳קי – סיפורם של חסידי אומות העולם

הגענו לעיירת איכרים פשוטה, בה נפגשנו עם בנם של חסידי אומות עולם ושמענו את הסיפור שלהם. איך תחת פחד תמידי החביאו אצלם בדיר חזירים חמישה יהודים שבזכותם ניצלו ושרדו את השואה. המקום הפשוט והמעשה הכל כך לא פשוט של אותה משפחה ראויים לציון והערכה.

יום שבת:

יום שבת היה כולו הליכה ברחבי ורשה (על מנת להתאים גם לשומרי שבת).

התחנה הראשונה: סיור בשרידי גטו וורשה

החלק הראשון היה סיור בגטו הקטן ולאחר מכן המשכנו לסיור בגטו הגדול. לתחום הגטו נכנסו מהכניסה בכתובת Zlota 62, מהכניסה הזו מגיעים לשריד מחומת גטו ורשה. המשכנו משם להיכן שפעם הפרידו מסילת רכבת בין שני חצאי הגטו, הגדול והקטן. כיום יש סימון על הרצפה היכן עברה חומת הגטו.

לאחר יציאה מתחומי הגטו, עברנו ליד בית משפט, המדריכה סיפרה לנו ששימש כמקום בריחה בין כותלי הגטו אל מחוצה לו בתקופת המלחמה. עברנו ליד בניין שהחזיק מעמד עוד מתקופת מלחמת העולם השנייה (לא מזמן הייתה שאלה אם לפרק את המבנה ולבסוף הוחלט לשמרו). שם סיפרה לנו המדריכה על המשורר ולאדיסלב שלנגל שנרצח בגטו ורשה אבל כתביו הצליחו להתפרסם, והמדריכה הקריאה לנו מספר משיריו. אצטט את שירו "החג החדש":

———————————–

"יהודי לכל עת צריך חג ומועד

כל מנהג וסיבה לו אחרת כי כל חג לו מזכיר

את עברו המזהיר איזה נס או אירוע או מרד

רעשן, מסיכה – זה המן הרעש

ומצות – זה פרעה במצריים

בכל חג ניזכר באויב וצורר ובנס אשר בא משמיים.

תיגמר מלחמה ותחלוף הזוועה ויגיחו צללים מן הבור.

אז ירצו הם לחגוג כמו סוכה עם אתרוג

יום לזכר ישיבה במסתור.

ויזמינו אורחים לבורות, מרתפים, ובבונקר ישבו בדממה.

יעמדו רגע דום ויוכרז יום של צום לזכר רעש וחרפה.

וידליקו נרות לעילוי נשמות

ובלב מלא שמחה ואמונה יזכירו מקלט

בן המתינו בלאט שתגיע קרן אור ראשונה.

הזקנים יספרו, צעירים ילעגו:

"שוב הסבא מפריז, זה מוגזם,

זה בטח דמיון זה חסר הגיון כמו משה שחוצה את הים".

לפנות ערב יצאו לבתים יחזרו אל עולם טוב יותר ויפה וחדש

מסביב לשולחן יסעדו את ליבם בעוגת צלב קרס בדבש."

———————————–

לקח לי כמה רגעים להבין כמה השיר הזה חזק. איך המשורר צפה שנעמוד דום לזכר תקופה זו. לא הבנתי מאיפה הרעיון לאכול עוגת צלב קרס עד שהמדריכה סיפרה כי העלו את ההשערה שזה דימוי לכך שאוכלים אוזן המן בפורים. הייתי חייבת לשתף אתכם בשיר הזה שאני אישית לא הכרתי. אולי כמו בשיר עוד כמה שנים 'נחגוג' את יום השואה במקלטים.

לאחר מכן עשינו עצירה לארוחת צהריים והמשכנו לחלק השני של היום.

תחנה שניה: מסלול הגבורה.

מסלול הגבורה מתחיל באנדרטה הממוקמת היכן שהיה כיכר השילוחים (אוּמְשְלַגְפְּלָץ), שם יש אנדרטה לזכר אלו שנשלחו בכיכר זו למחנות הריכוז והרצח. המסלול נגמר במוזיאון היהודי בוורשה.
לאורך המסלול פרוסים כ-16 אבני זיכרון שכל אבן מוקדשת לדמות או לרעיון, אנשים כמו יאנוש קורצאק, מרדכי אנילביץ, תנועת הנוער אי"ל ואחרים.
בנוסף לאורך המסלול קיימות אנדרטאות לזכרם של אירגונים ומאורעות כגון מרד גטו וורשה.

———————————–

"..הננו בתוך תוכם של החלאה והניוון. בתוך הזוהמה הזאת נטושה מלחמתנו. אל נשכח שהכבדה במלחמות היא המלחמה בנו עצמנו: לא להתרגל ולא להסתגל לתנאים אלה! המסתגל חדל מלהבחין בין טוב לרע – הוא נעשה עבד בגוף ובנפש. בכל אשר יקרה אתכם זכרו תמיד: אל תתרגלו! אל תסתגלו! מרדו במציאות הזאת!"

ציטוט שאמר מרדכי אנילביץ', מפקד מרד גטו ורשה, לחניכיו.

———————————–

יום ראשון:

יום ראשון קמנו מוקדם מאוד בבוקר, ארזנו את הציוד ונסענו לכיוון העיר לובלין.

התחנה הראשונה: המחנה מיידאנק.

כשחונים את האוטובוס ויורדים ממנו רואים אנדרטת סלע ענקית ומפחידה מאוד שהיא הכניסה למוזיאון ענקי שהוא למעשה שחזור של מה שהיה פעם מחנה הרצח מיידאנק. לפני שנכנסו למחנה הראתה לנו המדריכה תמונה של משפחה: אבא, אמא ושני ילדים, שנראים מחויכים ורגילים לחלוטין. לאחר מכן סיפרה לנו כי המשפחה בתמונה היא של מפקד מחנה מיידאנק,  קארל אוטו קוך. התמונה, שעל פניו מראה משפחה רגילה לחלוטין, היא למעשה תמונה של האנשים שפקדו על הרצח השיטתי שנעשה במחנה מיידאנק. איך ניתן שמשפחה שנראית נורמטיבית לחלוטין אחראיות לאכזריות שכאלה כמו הצורך של האישה לשמור קעקועים של הקרבנות וליצור מהם אהילים, דבר שפשוט החריד אותי.

המחנה תחילה היה מחנה של פולנים, שבויי מלחמה סובייטים וגרמנים פליליים ולאחר מכן למחנה ריכוז ליהודים.

בכניסה למחנה המדריכה שיתפה אותנו בסיפורה של הלינה, ניצולת שואה שהיא ואימא שלה הגיעו למחנה וחשבו שניצלו אבל כבר בסלקציה בהתחלה אימה של אלינה שהייתה חולה וחלשה נשלחה למותה. בהמשך סיפרה לנו כי לאותה בחורה, הלינה בירנבאום, נכתב השיר 'אפר ואבק' של יהודה פוליקר על ידי בנה ,גלעד יעקב, בעקבות החלטתה לנסוע לבקר בפולין במסע למחנות.

בסוף המחנה ליד הקרמטוריום ישנה אנדרטה בצורת כיפה. מתחת לכיפה יש הר אפר של קורבנות 'חג הקציר' ועל הכיפה רשום בפולנית: "הגורל שלנו – האזהרה שלכם". חג הקציר זה יום בו קבלו במחנה הודעה להוציא את כל היהודים במחנה להורג אז חפרו בורות ירי והרגו את כל אסירי המחנה היהודים.

התחנה השנייה: העיר לובלין.

נסענו למרכז העיר לובלין להיכן שלפני מלחמת העולם השנייה היה הרובע היהודי שכעת לא נשאר ממנו זכר מלבד שער. השער בעבר הפריד בין החלק הנוצרי לחלק היהודי של העיר. קבוצה של פולנים החליטו כי ברצונם להנציח את החלק היהודי שחדל מלהתקיים ופתחה שם מוזיאון שמשחזר את הרובע היהודי לפני מלחמת העולם השנייה וארכיון של מידע לגבי יהודים שהתגוררו באזור. הם אוספים עדויות של יהודים ופולנים שחיו שם על מנת לקבל תמונה מלאה של תושבי השכונה היהודית לפני המלחמה. לאחר מכן הייתה הצגה קצרה בתיאטרון "ברמה גרודצקה" שממוקם באותו מבנה.

יום שני:

התחנה הראשונה: מחנה בלז'ץ.

מחנה בלז'ץ היה הראשון מבין מחנות מבצע הריינהארד. ממחנה בלז'ץ לא נשאר זכר, היום המקום הינו אנדרטה ענקית ולדעתי מיוחדת מאוד, שביל ארוך עם קירות בטון גבוהים. מהמחנה כמעט ואין ניצולים ולכן ידוע עליו מעט מאוד (סה"כ ניצל יהודי אחד מהמחנה).

מכיוון שאין כמעט תיעוד מהמחנה והמידע היחיד שהיה הוא רשימה של מקומות מהם הגיעו משלוחים למחנה, הוסיפו לאורך השבילים המקיפים את המחנה את שמות הכפרים והערים מהם יצאו המשלוחים.

התחנה השנייה: העיירה יוזפוב.

עצרנו את האוטובוס באנדרטה ליד אגם קפוא ויער מושלג. המקום היה כל כך יפה שהיה קל לשכוח באיזה מסע אנחנו (בעיקר בגלל הברווזים היפים שטיילו באגם הקפוא – מסתבר שהם לא הולכים לשום מקום שהאגם קפוא). מזל שהיו איתנו את המדריכים שידעו להזכיר לנו למה התכנסו שם.

כחמש דקות הליכה מהאגם יש שלושה קברי אחים של היהודים שנרצחו מהעיירה על ידי חיילי גדוד 101. גדוד 101 הוא גדוד של 500 לוחמי מילואים גרמנים, שנתנה להם האפשרות להחליט האם להצטרף לרצח היהודים או לא להתגייס למילואים ללא ענישה, מתוך 500 לוחמים רק 13 בחרו שלא להצטרף. נתון שזעזע אותי.

ליד קברי האחים הקימו לפני שנתיים הנכדים והילדים של אותו גדוד מילואים אנדרטה לזכר הניספים.


ליד קברי האחים אחד משתתפי המסע ביקש להקריא קדיש. כל כך התרגשתי, למרות שאני לא מתפללת בדרך כלל, הידיעה שאולי אותם אנשי כפר היו רוצים שיהיה מי שיקריא עבורם גרם לזה להרגיש נכון.

התחנה השלישית: מרקובה.

לאחר שכבר הרגשתי שאין טוב בעולם, הגענו לסיפור על העיירה מרקובה, עיירה קטנטנה וענייה של איכרים.  במרכז העיירה ישנו מוזיאון לזכר פולנים שהצילו יהודים בשואה ומחוץ למוזיאון יש אנדרטה למשפחת אולמה. משפחת אולמה היא משפחה מהכפר שהחביאה יהודים בביתה בתקופת המלחמה, לאחר שגילו כי המשפחה מחביאה את היהודים, הוצאו כל בני המשפחה והיהודים שהחביאו לכיכר העיירה שם נורו למוות.

למרות הפחד והידיעה שעונשם של פולנים שעוזרים ליהודים הינו מוות, לאחר המלחמה גילו כי אותה עיירה החביא עוד 25 יהודים. קצה אור בתקופה כל כך שחורה.

יום שלישי:

היום ממנו הכי חששתי הגיע. סבא שלי הוא ניצול של מחנה אושוויץ, הוא הגיע למחנה בשנת 1943 ממחנה דכאו בגרמניה ולאחר שגילו כי הוא יודע לשיר היה חלק מתזמורת המוות בבירקנאו. את סבי לא הכרתי כי הוא נפטר בגיל צעיר יחסית וידעתי כי השהות במחנה תקרב אותי אליו. מהסיפורים המעטים ששמעתי עליו ידעתי כי אינו הסכים לדבר על השואה, היה ציוני מאוד ולא הסכים לצאת ממדינת ישראל.

התחנה הראשונה: אושוויץ 1.

המבנה שפעם היה מחנה הריכוז אושוויץ היום הוא מוזיאון. חלק מהביתנים בהם התגוררו אסירי המחנה היום הפכו לאולמות תצוגה של תערוכות. ביתן אחד הוא עבור אוספים של אסירי המחנה (שיערות, כלי מטבח, משקפיים, תליות ואפילו קביים ועוד).

ביתן אחד עבור סיפורים של ניצולים ובסופו יש את ספר השמות הגדול כמו ביד ושם (שם מצאתי את שמות משפחת סבי).  ביתן אחר מוקדש לצוענים שגם להם היו אבדות נפש רבות. כל ביתן מספר סיפור אחר ומציג תערוכה אחרת.

הביתן שעבורי היה הכי משמעותי היה ביתן 26 (הצילום בתמונת כותרת הוא בנין 26 במחנה אושוויץ 1), למרות שהיה סגור, כי זה הביתן בו סבי היה בתקופת השואה.

במהלך הסיור שמענו סיפורים נוראים, על ניסויו של מנגלה ועל ניסויו של רופאים אחרים. על אבדות, על בריחות, על הרג ורצח, על רעב ועל תקווה. בסוף המחנה ניתן לראות ליד הבית של מפקד המחנה את העמוד עליו נתלה מפקד המחנה לאחר המלחמה.

———————————–

"עבורך ועבור ילדיך, יהיה האפר של אושוויץ להתראה עשה שהפרי הנורא של שנאה, אשר את עקבותיו ראית כאן, לא ינביט זרע חדש. לא מחר ולא לעולם!" פרימו לוי.


התחנה השנייה: אושוויץ – בירקנאו.

אין ספק שזה המקום הכי מפחיד במהלך המסע. מקום בו הזמן עמד מלכת. הביתנים בהם התגוררו אסירי המחנה עדין קיימים, ונראים כמו אורוות לבעלי חיים ולא למגורי אדם. נכנסנו לאחד מהביתנים ואחד מחברי הקבוצה סיפר לנו את הסיפור של משפחתו.

לאחר מכן הלכנו כל הקבוצה לחפש את המבנה בו חיו קרוביה של חברת צוות אחרת וזכינו לשמוע את הסיפור של משפחתה. המקום עצום בגודלו! וככל שמתקדמים מבינים יותר את זוועות המקום. הגענו למבני הריסות בו פעם היו תאי הגזים בהם נרצחו מעל 800,000 יהודים.

שמעתי את אחד מחברי הקבוצה אומר משפט שלא אשכח: "אם המקום לא היה כל כך מזעזע הוא היה יפה בטירוף". אין ספק שזה המקום הכי עוצמתי בו היינו במסע, כיוון שהוא עדיין חי בשנת 1945.

הדהד לי בראש משהו שסבתא שלי אמרה בראיון על סבא שלי: " הגיע לארץ ב45 לקח חודשים הגיע לארץ ושמו אותו במושב מולדת שם אימצו אותו לימדו אותו איך לאכול , הוא היה גונב מהשולחן לחם כי היה פוחד שמחר לא יהיה, שם את זה בתוך המזרון המשפחה דאגה לו לאוכל הוא היה בחדר נפרד אבל המשפחה דאגה לו להכל".

כשהסתובבתי במחנה, ושמעתי על הזוועות שעברו שם מהמדריכה, היה קשה להימנע מהמחשבה, איך לא אבד כל צלם אנוש עבור אותם אסירים? כיצד הצליחו להחזיק מעמד? הבנתי מה סבי עבר על מנת לאפשר לנו את החיים שאנו חיים היום, ואנחנו (הנכדים, הבנים והנינים) המטרה עבורה החזיק מעמד.

אושוויץ בירקנאו היה מחנה ההשמדה העיקרי שפעל בפולין, על פי הערכות, במחנה ההשמדה נרצחו כ-1.5 מיליון בני אדם: יהודים, צוענים, שבוי מלחמה ועוד. את המחנה הקימה גרמניה הנאצית על מנת להוציא לפועל את הפתרון הסופי שלה – השמדת העם היהודי באירופה.

החומות המבוצרות, התיל, תעלות הרכבת, הרציפים, הצריפים, הגרדום, תאי הגזים והמשרפות באושוויץ בירקנאו מראים בבירור כיצד התקיימה השואה, כמו גם המדיניות הגרמנית הנאצית של רצח המוני ועבודות כפייה. האוספים באתר משמרים את הראיות של אלה שנרצחו בכוונה תחילה, וכן מציגים את המנגנון השיטתי שבאמצעותו נעשה הדבר. הפריטים האישיים באוספים הם עדות על חייהם של הקורבנות לפני שהובאו למחנות ההשמדה, כמו גם על השימוש הציני ברכושם ובשרידיהם. באתר ובנוף שלו יש רמות גבוהות של אותנטיות ושלמות, שכן הראיות המקוריות נשמרו בקפידה.

בשנת 1979 הוכר מוזיאון אושוויץ-בירקנאו כאתר מורשת עולמי ע"י אונסקו.

יום רביעי:

התעוררנו ליום האחרון במסע שלנו, השבוע עבר מהר מדי, לא הספקתי לעכל את מה שעבר עלי, לא הספקתי לסדר את המחשבות. בבוקר בארוחת בוקר במלון המדריכה מספרת לנו כי אנו נמצאים בתוך תחומי גטו קרקוב. כן המלון המפנק שלנו נמצא בתוך גטו קרקוב.

תחנה ראשונה: הרובע היהודי.

שמענו את סיפורם של היהודים בקרקוב טרם המלחמה, קהילה משגשגת עוד משנת 1600 לספירה. על הקשר שהיה לאורך ההיסטוריה בין הנצרות ליהודות שחיו בשכנות טובה. ביקרנו בבית כנסת של הרמ"א ואפילו זכינו להשאיר פתק (יש מאמינים שיש לו יכולת לעזור עם בקשות).

תחנה שנייה: גטו קרקוב.

החלק השני של היום היה סיור בגטו קרקוב בעקבות החלוץ הלוחם. גיליתי שהמשפט "אנחנו נלחמים עבור 3 שורות בהיסטוריה" הוא לא נאמר במרד גטו ורשה, אלא במרד גטו קרקוב. ביקרנו בסיור בבית מרחקת הממוקם ליד כיכר השילוחים בקרקוב שם מנהל בית המרקחת עזר ליהודים.

———————————–

"אנו נלחמים בשביל שלוש שורות בהיסטוריה,  ובלבד ולא ייאמר שהנוער שלנו הלך כצאן לטבח"

אהרון דולק ליבסקינד.

———————————–

משמעות המשפט היה שהמורדים ידעו שהם נשלחים למשימת התאבדות, שאין ביכולתם לנצח, אך לא רצו ללכת כצאן לטבח למותם בידי הנאצים אלא העדיפו להילחם ולהיזכר כך.

תחנה שלישית: סוקיניצה – העיר העתיקה.

קיבלנו זמן פנוי לפני החזרה לארץ לטייל קצת במרכז קרקוב באזור העיר העתיקה.

היינו אמורים להספיק להגיע לתחנה רביעית באותו יום – העיירה בנדין.  העיירה בה סבי גר טרם המלחמה ובגלל עיקוב בזמנים לא הספקנו להגיע אליה. את זה אעשה כבר באופן עצמי, במסע המשך למסע לפולין.

———————————–

"החיים הקשים לימדו אותי איך לחיות." – סבתא אסתר

———————————–

המסע גרם לתהיות רבות בנוגע לקיום שלנו.

האם זה המצב הטוב ביותר של האנושות בהיסטוריה? האם הקידמה והטכנולוגיה גרמה לנו להגיע לתקופה טובה יותר? או בעצם ההפך, גרם לנו להגיע לשפל? עולם בו הסף לאושר רחוק כל כך כי הכל בר השגה.
הרבה פעמים במהלך המסע עולה השאלה כיצד יהיה ניתן למנוע את השואה הבאה. המסקנה היחידה שהגעתי אליה היא שזה תלוי בי, כאינדיבידואל, שאני העתיד ואנסה לנתב אותו למקום של אהבה וקבלת השונה.
אסיים בציטוט שאני מתחברת אליו ומנסה לחיות לפיו:

———————————–

"הפחד העמוק ביותר שלנו אינו מפני חוסר היכולת,

הפחד העמוק ביותר שלנו הוא הידיעה

שעוצמתנו אינה ניתנת למדידה.

האור, ולא הצד האפל שבנו, הוא שמעורר בנו חרדות.

כל אחד מאתנו שואל את עצמו,

מי אני שאוכל להרשות לעצמי להיות כל כך

מבריק, מקסים, מוכשר ומאושר?

למעשה, מי אתה שתרשה לעצמך לא להיות כזה?

אנחנו ילדיו של אלוהים,

כשאנחנו בוחרים לשחק את המשחק הקטן

אנחנו לא משרתים את העולם.

אין שום דבר נאור או מואר בצמצום האישיות

שלנו רק כדי שאחרים ירגישו נוח בחברתנו.

נולדנו כדי לממש את הקסם

האלוהי הגלום בנו.

הוא לא גלום רק בחלק מאתנו,

כל אחד מאתנו נושא את הקסם הזה בתוכו.

כאשר אנחנו מרשים לאור הפנימי שלנו לזרוח,

באופן בלתי מודע אנחנו מאפשרים

לאחרים לעשות את אותו הדבר.

כאשר אנו משתחררים מהפחדים שלנו,

הנוכחות שלנו משחררת אחרים."

מריאן ויליאמסון.

———————————–

המסע האישי שלי ממשיך ממשיך מכאן בדלתיים סגורות.

רוצה להודות לקרן המדריכה המדהימה שליוותה אותנו כל המסע לפולין, ששיתפה אותנו בידע העצום שלה (לא רק בנושא מלחמת העולם השניה). על הסיפורים, על החיבוקים, על החיזוקים ועל האופטימיות.

תודה ל"מול נבו".

תודה לקבוצה המדהימה שליוותה אותי במסע.

שתמיד נשתפר, נאהב ונקבל

שיר ים.

שיר ים פסקה

שיר ים פסקה

אני בעלת הבלוג צ'ק אין-אאוט, בו אני מתעדת את הטיולים שלי בארץ ובעולם. בבלוג תוכלו למצוא הרבה המלצות מה לעשות בכל יעד, אטרקציות מגניבות, מקומות לינה שווים, סיורים מגניבים, מסלולי טבע שלא כדאי לפספס, מסעדות עם אוכל צמחוני ועוד המלצות שוות.

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מסע לפולין

ערים נוספות בפולין

מדינות שכנות

גרמניה
צ'כיה
סלובקיה
אוקראינה
בלארוס
ליטא
רוסיה

המלצות חמות

מלון 5 כוכבים בלב ורשה: Mamaison Hotel Le Regina Warsaw
לחצו כאן לפרטים נוספים והזמנה.

מלון 5 כוכבים בלב קרקוב: Hotel Unicus Palace  
לחצו כאן לפרטים נוספים והזמנה.

רעיונות נוספים

רוצים טיפים שווים?

יאללה, שלחי לי לאימייל...

דילוג לתוכן